הסתכלתי אל השמש.
לא היה שם משהו מיוחד,
מבעד לעיניים מצומצמות וגבות מכווצות ואישונים כעוסים
ראיתי צבעי דגים.

אני מסתכלת אל הלא- כלום
הרבה מדי פעמים.
אני מחכה לראות נס
או משהו שלכל הפחות ירטיט אותי
(קצת).
בדרך כלל אני אפילו לא רואה צבעי דגים;
רק מים פושרים, כמו כשהברז
מכוון הכי שמאלה שיש.
ואני עומדת בתוך קרמיקה לבנה ובקבוקי שמפו
ומחכה שיתחממו לי המים.

נפגשתי עם מישהו.
הלכנו יחד לתחנת אוטובוס
בלילה תל אביבי וקריר.
היה לו תיק צד ארוך
אז תפסתי אותו. אמרתי שאני
צריכה להרגיש משהו,
או משהו כזה.

ובאמת אני צריכה
רק להרגיש אינטימיות;
אז תפסתי לו את התיק במקום את היד. אינטימיות כמו
שיש מבטים אקראיים
או  שנוגעים אחד בשני מתחת לשולחן במסעדה, או
אצל ההורים.
או למשל יד שנוגעת בחלק התחתון של הגב. בבעלות.
כן. גם בעלות אני צריכה. שיהיה למישהו בעלות עלי.
שמישהו יגיד: את שלי.
ואני אגיד:
נכון.

מה לא בסדר איתי

אני לא מסוגלת להשתחרר מאהבות קודמות

מאכזבות קודמות

התעייפתי, אלך לישון.

לעיתים נדירות אני זוכרת מה רציתי לעשות תמיד.

רוב הזמן אני מתבלבלת לי בשקט 

מצלמת שקפים וצלליות.

בוררת מצבים:

את זה אני רוצה לזכור;

ואת זה לא.

ועדיף עם הצמצם פתוח ככה, תודה.